בשיטה הנוכחית, לאזרח יש רק ייצוג יחסי ואין לו ייצוג ישיר בבית המחוקקים. אף אחד לא מתייחס אליך אלא אם כן אתה חבר במפלגה פוליטית (בתשלום), ו/או בעל קשרים לח”כ מאותה מפלגה.

לכל אזרח מגיע ייצוג וגישה ישירה לח”כ שלו. הח”כים היום מגיעים ברובם מהערים הגדולות, ולכן יש צורך בקבוצה אקלקטית ומגוונת יותר, שבאה במגע עם כל אזרחי המדינה ומבינה את צרכיה.

כעת לח”כים כמעט ואין תמריץ להשיב לשאלות של אזרחים, ולאזרחים כמעט ואין גישה לח”כים. כתוצאה מכך, בפני אזרחים עומדת דרך קשה ומתסכלת על מנת לשדל את הנציגים שלהם לחולל שינויים. הח”כים מצידם אינם מחויבים לאזרחים, אלא רק למפלגות שלהם.

השיטה הנוכחית טובה עבור מדינות בעלות אוכלוסיות קטנות יחסית. זה התאים לנו ב-1948, כאשר היו 500,000 בוחרים בלבד. אך השיטה לא מתאימה למציאות כיום, שבה יש במדינה 10,000,000 אזרחים ומעל 6,000,000 בוחרים. לאזרחים אין עם מי לדבר וח”כים אינם מחויבים לפעול לטובת האומה, אלא רק למעגליהם הפנימיים ולמפלגות שלהם.

מדינות דמוקרטיות כגון איטליה, ניו זילנד, יפן, צרפת, סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד כבר שינו את שיטת הבחירות שלהן, וארה”ב, קנדה ובריטניה שוקלות זאת.

זה הדבר הנכון עבור אזרחי המדינה. הכנסת שתצליח לחולל את השינוי תיזכר כמי שעשתה דברים כבירים עבור האזרחים שנמצאים תחת אחריותה. היא תוכיח שאכפת לה מהמדינה ומאזרחיה, ולא רק מג’ובים, פנסיה, ועניינים מפלגתיים.

לא עוד בחירות מרובות תוך שנה אחת, אלא להפך – הגברת הסיכוי להשלמת קדנציה מלאה. העמדות של המפלגות יהיו הרבה יותר ברורות, היות והרכבת הקואליציות והליכי המשא ומתן יסתיימו מראש, ולא אחרי הבחירות, כאשר חברי הכנסת בוחשים אחר כוח פוליטי. מפלגות יחויבו לספק מצעים שקופים וברורים, כדי שאזרחים יוכלו לבחור באופן מושכל במי שינהיג אותם, ולא רק עבור מה הם לא רוצים. 

שינוי זה ישחרר את טבעת החנק שיש למפלגות פוליטיות שונות על הציבור הכללי. זה יקטין את המצב החוזר של ‘ממליך מלכים’, כלומר מפלגה קטנה שמייצגת אחוז קטן של אזרחים, אך מחזיקה את המדינה כולה כבת ערובה על מנת לרשום הישגים.

חלק מחברי הכנסת יבחרו לפי בחירה יחסית ועל כן יכולים להגיע מכל מקום בארץ, אך לפחות מחציתם ייבחרו באופן ישיר על ידי תושבי המחוז בו הם מתגוררים. לא מי שעבר להתגורר שם על מנת לזכות בתואר הנכסף, אלא אזרח אמיתי שמתגורר לפחות חמש שנים במחוז ושילדיו לומדים בו, ומשכך מייצג נאמן של אותו מחוז. אדם שמתגורר בנגב הוא זה שצריך לייצג את תושבי הנגב, ולא אדם המתגורר ברמת גן.

השינוי יבטיח שהבחירה תהיה הוגנת יותר ושהממשל הנבחר יהווה שיקוף של הרצון של אזרחי המדינה, ויאפשר לממשל הנבחר לצעוד קדימה לטובת המדינה כולה. 

1. הפחתת עיוותים וחיזוק הקשר בין רצון הבוחר לבין התוצאה האלקטורלית.
2. עידוד של השתתפות גבוהה יותר בהליך הדמוקרטי, במיוחד של קבוצות שסובלות מתת-ייצוג.
3. קביעת מטרה עבור כלל האזרחים בעלי זכות הבחירה, עידוד לבצע את המחויבות האזרחית שלהם, והימנעות מסיבוך יתר של הליך ההצבעה.
4. שמירה הדוקה על טוהר הליך ההצבעה.
5. הבטחת אחריותיות בעזרת ייצוג מקומי

משאל עם – מְקוּדָם על ידי הציבור; הדרך הטובה ביותר להמריץ חברי כנסת

הצבעה פרלמנטרית – הח”כים עצמם יכולים לדרוש להצבעה בנושא. הליך כזה יהיה מהיר יותר ממשאל עם והוא התרחיש הטוב ביותר, אלא שהסיכויים שהוא יתממש קלושים משום שמפלגות יפסידו את מושבם ואת הכוח שלהם ועל כן יתנגדו, גם אם המהלך הוא מה שהמדינה צריכה.

באופן אירוני, כמפלגה פוליטית – אם נוכל להתמודד כמפלגה שהמצע שלה מתרכז בשינוי שיטת הבחירות, ולזכות במספיק קולות, נוכל במהירות רבה לחולל שינויים.

• השיטה היחסית המעורבת (MMP) היא אחת השיטות הפופולריות בקרב מדינות ששינו את שיטת הבחירות שלהן. שיטה זו משלבת בין ח”כים שנבחרים בבחירה ישירה (על פי אזורי בחירה) לשיטות של ייצוג יחסי (אחוז כולל/רשימה). לדוגמה: 90 מושבים מחולקים בבחירות ישירות ו-30 בבחירות יחסיות (או 80/40), כך שנוצרים 120 מושבים מאוזנים אך שמאפשרים גם לאזרחים להיות מיוצגים באופן ישיר. וועדה בלתי-תלויה היא זו שתהיה אחראית לקבוע את מחוזות הבוחרים.

• השיטה הדו-חברית היחסית המעורבת  (DMP)דומה ל-MMP, אלא שישנם 60 מחוזות, ולכל מחוז ניתנות שני מושבים. 120=2×60.

• שיטת הבחירה המדורגת  (RCV)או שיטת הקול היחיד הנייד היא שיטה שבה אף לא קול אחד הולך לאיבוד. הבוחר מדרג את המועמדים, מה שמבטיח שאם לא הבחירה הראשונה, אז השנייה או השלישית היא זו שתיחשב. שיטה זו הוגנת הרבה יותר, משום שהזוכה הוא המועמד הראשון לקבל רוב מוחלט של הקולות, ולא את מרבית הקולות רק ביחס למועמדים האחרים. בכל מחוז בחירה הבוחר לא מטיל קול אחד בלבד, אלא מדרג את המועמדים על פי העדפתו, מאחד ועד מספר המועמדים הקיימים.
  
  כאשר הספירה מסתיימת, אם מועמד הגיע לפחות ל-51% מהקולות, הוא/היא מוכרז כמנצח. במידה ואף מועמד לא הגיע לרוב מוחלט, אזי מסירים את פתקי ההצבעה שדירגו ראשון את המועמד שקיבל את מספר הקולות הנמוך ביותר, ומחלקים את הקולות הללו מחדש על בסיס מי שדורג בהם במקום השני. כעת, אם מועמד מגיע ללפחות 51% מהקולות הוא מוכרז כמנצח, ובמידה ולא התהליך חוזר על עצמו: הקולות עבור המועמד שסיים במקום אחד לפני האחרון מועברים למקום השני (או השלישי) בכל פתק הצבעה, וכן הלאה עד שאחד המועמדים חוצה את רף ה-51% מסך הקולות. 

• שיטת הבחירה המשלימה  (SM)דומה ל-RCV, אלא שעל הבוחר לסמן שתי אפשרויות בלבד, האפשרות המועדפת ביותר וזאת שנמצאת במקום השני. בשלב הראשון בוחנים רק את האפשרות הראשונה, ואם למועמד אחד יש רוב מוחלט, הוא מוכרז כמנצח. במידה ואף מועמד לא זכה ברוב מוחלט, רק שני המועמדים המובילים עוברים אל השלב הבא. בשלב זה מתבצעת ספירה חוזרת של כלל פתקי ההצבעה, כולל את אלו שהעדיפו מועמדים שהודחו, והמועמד מבין השניים הנותרים שזוכה ברוב מוכרז כמנצח. 

 לא. בשנות ה-90′, ישראל התנסתה בבחירות ישירות לראשות הממשלה, אלא שהיא ניסתה לשלב בין בחירה ישירה בראש המדינה בסגנון האמריקאי לבין שיטת הייצוג הבריטי. זה נועד לכישלון!

מה שאנחנו מציעים הוא שינוי קטן של השיטה הקיימת, כך שהיא תספק שילוב של ייצוג ישיר ויחסי, שתוריד את מספר המפלגות, תעניק לאזרחים גישה לנציג המחוזי שלהם, ויבטיח שהח”כים והמפלגות יפנימו שהם עובדים למען מחוזות הבחירה שלהם ולמען אזרחי המדינה, ולא למען עצמם.   

במדינות רבות שהיו בעברם מושבות בריטיים, וביניהם ישראל, השיטה הנהוגה כיום היא שיטת הבחירה הרובנית (FPTP) או שיטת ‘המנצח זוכה בכול’. שיטות אלו הן שיטות ייצוג רובניות טהורות, ואפילו בריטניה מבינה שהן פגומות ושוקלת לשנות את שיטת הבחירות שלה. בשיטות אלו, המועמד בעל מספר הקולות הגדול ביותר בכל מחוז בחירה הוא המנצח, גם אם מרבית הבוחרים במחוז לא בחרו בו.

השיטה הספציפית שלנו כיום היא שיטת ד’הונט, שיטה יחסית טהורה ולא מאפשרת לאזרח מסוים לקבל ייצוג ישיר בבית המחוקקים. 

לשיטות אלו ישנן בעיות רציניות, ועל כן מרבית המדינות שמשתמשות בהן מתכוונות כעת לכונן שיטת בחירות הוגנת יותר בעזרת השילוב בין אלמנטים יחסיים וישירים.

וועדה מגוונת תוקם ספציפית על מנת להגדיר את מחוזות הבחירה על בסיס גאוגרפי ודמוגרפי.

כך למשל, לגוש דן עשוי להיות מספר מחוזות גבוה עקב צפיפות האוכלוסייה, וגם בנגב יהיה מספר לא קטן כתוצאה מהמרחב הגאוגרפי הגדול. שני הפרמטרים צריכים להילקח בחשבון.